"את מעצבנת אותי!" הטיח בי הבן המתבגר שלי,
ושניה לפני שהוא טרק את דלת חדרו, מלמל בקול מתנגן, תוך שהוא מחקה אותי:
"אתה מחליט אם להתעצבן או לא..."
אנחנו מתעצבנים, נעצבים, שמחים, מתרגשים... כל כך הרבה ניואנסים יש לנו לביטויים שלנו הרגשיים.
עולים ויורדים. יורדים ועולים... בתנודתיות בלתי פוסקת בתוך החיים.
ואת התנודתיות הזאת, איך לא, אנחנו בדרך כלל משליכים על אדם או דבר אחר...
זה הרי מישהו אחר שעושה, או לא עושה משהו,
או משהו שקורה, או שלא קורה,
שגורמים לנו להרגיש טוב, או שלא...
הם גם בדרך כלל אחראיים על איך שאנחנו מגיבים. נכון? :)
אז זהו, שלא!
לא מזמן קראתי משפט שאומר שאנשים מופיעים בחיינו כדי להעניק לנו ברכה, או שיעור.
מרביתם, הם כנראה שיעור שיכול להפוך לברכה...
אנשים מעניקים לנו הזדמנויות לעשות הכרות עם חלקים בתוך עצמנו,
שלבדנו לאו דווקא היינו מגיעים אליהם.
יש מפגשים שמאפשרים לנו לפגוש בתוכנו חלקים שאנחנו פחות אוהבים, מוציאים מתוכנו שדים אפלים...
מפגשים אחרים מאפשרים לנו לפגוש בתוכנו חלקים שאנחנו תופשים כטובים,
וגורמים לנו להרגיש שאנחנו אנשים נפלאים ושהחיים יפים...
הכי קל, זה להאשים מישהו אחר במה שעולה בתוכנו.
אבל אפשר לעשות גם משהו אחר...
כשמישהו מעורר בנו רגשות קשים, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו ולבדוק -
את מה דרכו אנחנו בעצם פוגשים? מה זה בדיוק מעלה בתוכנו? מה קשה לנו שם?
ואם זה חוזר על עצמו, אז למה אנחנו ממשיכים לשחזר את אותו רגש?
כשמישהו מעורר בנו רגשות של אהבה, כשאנחנו אוהבים מישהו,
למעשה אנחנו אוהבים את מי שאנחנו בנוכחותם.
ובדרך כלל זה יהיה נפלא עד לרגע שנצטרך, או נאלץ, להיפרד מהם
שם נתקשה, כי אנחנו לא רוצים להיפרד מאותן התחושות והרגשות הנעימות לגבי עצמנו.
בשני המקרים, ההרגל שלנו הוא לפעול על פי 'תבניות' מוכרות וידועות
אנחנו רוצים לשחזר את הרגשות הללו שוב ושוב בתוכנו...
אנחנו בעצם מכורים לרגשות,
ואנשים אחרים הם רק 'האמצעי' לספק לנו את החומר הממכר הזה.
אז בפעם הבאה שנפגוש ברגש שמציף אותנו, בואו נזכור:
ש"אנשים אחרים מאפשרים לי לאהוב או לשנוא מחדש את עצמי" (מתוך ספרי: "אינדיה מיה")