קטמנדו. נפאל.
אני מתעוררת בשעת בוקר מאוחרת... יחסית. מותחת את גופי ומרפה אותו על המזרן שעוד לא התרגלתי אליו. נושמת עמוק ומתבוננת בתקרה... היום, אני מזכירה לעצמי, אני מאפשרת לעצמי ללכת לאיבוד.
אחרי התארגנות וארוחת בוקר קלה אני יוצאת אל הרחוב. בפתח המלון מקבל את פניי השוטר המקומי שנדמה שאף פעם לא עוזב את המקום. "נמסטה" הוא אומר לי בפנים מחייכות' ופותח עבורי את דלת היציאה. "נמסטה" אני משיבה לו באותה נגינת קול וחיוך, ופוסעת החוצה. בבת אחת פולשים אל מרחב השמיעה שלי כל כך הרבה קולות... אלה שבחוץ, אבל גם אלה שבתוכי.
אני עוצרת. נעמדת לרגע כדי לקחת נשימה, כמו אתחול של מערכת הפעלה, ומתחילה לרדת במדרגות... מחייכת לעצמי ובלי לחשוב פעמיים פונה לכיוון ההפוך מזה שכבר בו פסעתי...
היום אני מתמסרת, אני אומרת לעצמי בקול רם פנימי, מרגישה איך הבטן מפרפרת... הבוקר אני צועדת בלי מפה, בלי כיוון, ללא איזו תכלית מוגדרת, או מטרה ידועה מראש. היום אני יוצאת להרפתקה, אל הלא נודע של מרחבי קטמנדו וגם של מרחביי הפנימיים. והלא נודע הזה, מסתבר, הוא אף פעם לא נוח, לא משנה כמה זמן שאנחנו מתאמנים לפגוש בו...
אז לוקחת את הראש ואת כל המחשבות שבתוכו, וגם את הפרפרים בבטן שרוקדים בפנים ומעניקים תחושה של חוסר איזון, ובדמיון מצמצמת אותם לקובייה קטנה שלתוך התיק אני מכניסה. אני משאירה אותם איתי, הם חלק ממני, אבל אני מרשה להם להיות נוכחים כרגע במידה הנכונה... במקביל, לוקחת נשימות עמוקות אל תוך הלב... ובדמיון מגדילה, ומגדילה, ומגדילה... (לא תאמינו, אבל זה לא היה כרוך בתשלום, וגם לא בכאב :)
היום אני צועדת אל הלא נודע, מזכירה לעצמי ומחזקת את ההחלטה. היום אני מבקשת להתמסר אל הלב שלי... לתרגל הקשבה אל אותו קול פנימי קטן וחלוש שיודע תמיד לאן לכוון אותי... שמשאיר לי סימנים, גם ואולי בעיקר כשאני 'הולכת לאיבוד'...
"כי אל אשר תלכי - אלך...", אמרה רות המואבייה לנעמי, חמותה. היתה לה האפשרות לחזור אחורה. היו לה בוודאי אינספור ספקות, פחדים וחששות... לצאת מהמוכר והידוע, ללכת אל הארץ ואל העם שאולי לא יקבלו אותה... ובכל זאת, היא בחרה להתעלות מעל הכל ולהתמסר אל הדרך... גם כשרב הנסתר על הגלוי בה...