בדרך אל 'מקדש הקופים'... האוויר מלא באבק. ככה זה בכל מקום, לא משנה לאן הולכים בקטמנדו. הדרכים הלא סלולות, הכבישים שנפערים כדי לבנות או להחליף תשתיות (ונותרים פתוחים במשך ימים ארוכים, אם לא חודשים), כמות כלי הרכב ששועטת על אותם דרכים והבנייה האינסופית המבקשת לשקם את הריסות רעידת האדמה... אף אחד לא יכול להתחמק מזה. אני לא יכולה להתעלם מזה. הנשימה כמו דרך מסננת חול. השיער הרך הופך לא נעים, הפנים כמו עטופות בפודרה תמידית... רחוק ממה שהייתי מגדירה 'איכות חיים'.
אני הולכת כשצעיף מכסה על פניי. מתחילה לחצות את הגשר... עוד קצת הליכה ומתחילה העלייה אל המקדש. אולי שם אזכה לקצת יותר חמצן... פתאום אני רואה אותה לפניי. עובדת ניקיון מטעם העירייה. בתוך כל הסביבה המאובקת הזאת היא עוברת עם מטאטא הקש ומנקה... ומנקה... ומנקה... אני עומדת ומביטה בה, מגחכת... חושבת כמה אנרגיה כאן מבוזבזת על משהו שהוא 'אבוד מראש'. תוהה האם באמת מישהו מאמין שאפשר לנקות מכאן את כל האבק?
אני מבקשת להנציח את התמונה המוזרה. אני מתבוננת בה. היא לא עוצרת לרגע. לא מרימה אפילו את הראש כדי להביט מסביב, אלא רק בשקט ובהתמדה מניפה את מטאטא הקש שלה על המדרכה, ומושכת. ושוב מניפה ומושכת, ושוב מניפה ומושכת... ואני, עומדת שם כמו מהופנטת... פתאום קולטת את 'המופע'... זה ממש כמו אותם הדברים שאנחנו ממשיכים לעשות במסירות ובהתמדה, בלי שום קשר למה שקורה מסביבנו, בלי שום קשר למה שאחרים רואים, או חושבים... פועלים מתוך איזה מנוע פנימי שאחרים אולי לא יוכלו למצוא בו היגיון או תועלת... ככה זה בדיוק כשאני כותבת. אני היא אותה האישה שממשיכה לטאטא, גם כשיש מלא אבק מסביב, גם כשהעיניים צורבות ודומעות, וגם כשהן צוחקות... אני זו שתמשיך לטאטא גם כשאף אחד אולי לא יבין או יסכים...
מי עוד מצליח לזהות את מטאטא הרחוב שבתוכו?